top of page

מאמרים

למה ילדים משקרים? מה נורמלי בכל גיל ואיך נכון להגיב?

לפני 17 דקות
זמן קריאה 15 דקות

אין כמעט הורה שלא מכיר את הרגע הזה. אתם נכנסים לסלון ומגלים ציור חדש על הקיר. הילד עומד לידו, הטוש עדיין ביד שלו, אבל כשאתם שואלים מי צייר על הקיר, הוא מסתכל לכם בעיניים ועונה בביטחון: "זה לא אני". דוגמאות נוספות: ילדה בת חמש שמספרת בהתלהבות שבגן היא ניצחה את כל הילדים בתחרות ריצה, למרות שאתם יודעים שלא התקיימה שום תחרות. ילד בן שמונה שמודיע שכבר הכין שיעורים, כשהמחברות עדיין סגורות בתיק.


הרגעים האלה יכולים לעורר בנו לא מעט רגשות. לפעמים אנחנו כועסים, לפעמים מאוכזבים, ולעיתים מתעורר גם חשש אמיתי. איך יכול להיות שהילד שלי מסתכל לי בעיניים ומשקר? האם הוא מבין שהוא לא אומר את האמת? ואם הוא משקר עכשיו על דברים קטנים, מה יקרה כשיגדל?


לפני שאנחנו ממהרים להגיב, חשוב להבין משהו משמעותי: שקרים אצל ילדים הם תופעה נפוצה, ובגילים הצעירים הם קשורים גם לתהליכים התפתחותיים טבעיים.


ילד שמשקר אינו בהכרח ילד שיש לו בעיית התנהגות, ובוודאי שלא ילד שנועד לגדול להיות אדם לא ישר. לעיתים השקר מבטא יכולת חשיבה חדשה שמתפתחת, לעיתים ניסיון להימנע מתוצאה לא נעימה, ולפעמים הוא קשור לצורך להרגיש שייך, מוצלח או משמעותי.


יחד עם זאת, העובדה ששקרים הם חלק מוכר מההתפתחות אינה אומרת שאנחנו צריכים להתעלם מהם. התפקיד שלנו כהורים הוא להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, להציב גבולות ברורים וללמד את הילדים בהדרגה את הערך של אמירת אמת, לקיחת אחריות ותיקון טעויות.


במאמר הזה נבין למה ילדים משקרים, מה מתרחש בהתפתחות שלהם בגילים השונים, כיצד מבחינים בין דמיון לשקר מכוון, מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית ובעיקר, איך נכון להגיב כשהילד שלנו אינו אומר את האמת.


למה ילדים צעירים משקרים? ההסבר ההתפתחותי שחשוב להכיר


אחד הדברים שמפתיעים הורים הוא לגלות שהיכולת לשקר קשורה דווקא להתפתחות החשיבה של הילד. כשילד בן שלוש או ארבע אומר משהו שאינו נכון, לא תמיד מדובר בניסיון מודע להטעות אותנו. בגילים האלה החשיבה, הדמיון, הזיכרון והיכולת להבחין בין מה שקרה בפועל לבין מה שהילד היה רוצה שיקרה עדיין נמצאים בתהליך התפתחות.


תחשבו על ילד בן שלוש ששבר צעצוע. כשההורה שואל אותו מי שבר את הצעצוע, הוא עונה בביטחון: "זה לא אני". אנחנו המבוגרים ממהרים לפרש את התשובה כשקר, אבל אצל ילד צעיר התמונה עשויה להיות מורכבת יותר. לפעמים הוא כל כך רוצה שלא היה שובר את הצעצוע, עד שהוא מבטא את המשאלה הזאת כאילו היא המציאות. במקרים אחרים הוא כבר מבין שההורה לא בהכרח יודע מה קרה, ומנסה להימנע מתגובה לא נעימה. שני המצבים האלה יכולים להיות חלק מההתפתחות הטבעית בגיל הרך, והם אינם מעידים כשלעצמם על בעיה בהתנהגות או על חוסר יושר.


למעשה, כדי שילד יוכל לשקר בכוונה, הוא צריך להתחיל להבין שלאחרים יש ידע ומחשבות שונים משלו. למשל, אם הוא לקח עוגייה כשההורים לא היו בחדר, הוא עשוי להתחיל להבין שהם לא ראו מה קרה ולכן אינם בהכרח יודעים על כך. ההבנה הזאת היא חלק מהתפתחות החשיבה החברתית, והיא מאפשרת לילד בהמשך להבין גם נקודות מבט של אחרים, לזהות רגשות ולפתח אמפתיה.


במקביל, בגילים האלה הדמיון מפותח מאוד, והילדים משתמשים בו כדי לשחק, ליצור, להתמודד עם רגשות ולבטא משאלות. לעיתים הם מספרים את מה שהיו רוצים שיקרה כאילו הוא התרחש באמת, ולעיתים הם מתקשים לתאר במדויק את מה שקרה, במיוחד כשהם מוצפים ברגש.


חשוב להדגיש שאין פירוש הדבר שכל ילד צעיר שמשקר באמת מאמין שהאירוע לא התרחש. גם ילדים בני שלוש וארבע יכולים לשקר בכוונה כדי להימנע מתוצאה לא נעימה. אלא שההבנה שלהם את המשמעות של אמירת אמת, היכולת לשלוט בדחפים והיכולת להתמודד עם רגשות מורכבים עדיין נמצאות בתהליך התפתחות.


לכן, עצם העובדה שילד צעיר מתחיל להסתיר מידע או לומר דבר שאינו נכון אינה צריכה להבהיל אותנו. היכולת הזאת עשויה לשקף התפתחות טבעית של החשיבה וההבנה החברתית, אף שהיא אינה מדד בפני עצמו להתפתחות תקינה. ככל שהילדים גדלים, הם לומדים להבחין בצורה ברורה יותר בין אמת לשקר, להבין את המשמעות של הדברים שהם אומרים ולשאת באחריות למעשיהם.


המשמעות עבורנו כהורים היא שלפני שאנחנו כועסים על ילד צעיר שמשקר, כדאי לזכור שלא תמיד הוא מבין את הסיטואציה כפי שאנחנו מבינים אותה. התפקיד שלנו אינו לחקור אותו או לדרוש ממנו להודות בכל מחיר, אלא לעזור לו בהדרגה להבחין בין מה שקרה לבין מה שהיה רוצה שיקרה, וללמד אותו שאפשר לומר את האמת גם כשהיא לא נעימה.


שקרים אצל ילדים לפי גיל: מה נורמלי בכל שלב?


גיל שנתיים עד שלוש: הניסיונות הראשונים להסתיר את האמת


כבר סביב גיל שנתיים וחצי עד שלוש אפשר לראות אצל חלק מהילדים ניסיונות ראשונים להסתיר מידע או להכחיש מעשה שעשו. בגיל הזה הילדים נמצאים בתקופה של התפתחות משמעותית מאוד. השפה מתרחבת, תחושת העצמאות מתחזקת, והם מתחילים להבין שהם אנשים נפרדים מההורים, עם רצונות ומחשבות משלהם.


דמיינו ילדה בת שנתיים וחצי שלקחה עוגייה מהארון. כשאמא שואלת אם אכלה עוגייה, היא מנענעת את הראש לשלילה, למרות שהפירורים עדיין מפוזרים על החולצה שלה.


אנחנו המבוגרים עשויים לפרש את התשובה כשקר, אבל בגיל הזה לא נכון למהר ולייחס לילדה ניסיון מתוחכם להטעות. ייתכן שהיא מבטאת את מה שהייתה רוצה שיהיה נכון, ייתכן שהיא מנסה להימנע מתגובה לא נעימה, וייתכן שהיא פשוט עונה באופן אימפולסיבי. היכולת שלה להבין את המשמעות של אמירת אמת עדיין מתפתחת.


חשוב לזכור שהשקר הזה אינו דומה לשקר של ילד בן עשר. היכולת לחשוב על תוצאות, לשלוט בדחפים ולהבין את המשמעות החברתית והמוסרית של אמירת אמת עדיין נמצאת בשלבי התפתחות מוקדמים.


בגיל הזה אין צורך להיכנס לחקירה או לדרוש מהילד להודות שוב ושוב במה שעשה. אפשר פשוט להתייחס למציאות ולגבול: "אני רואה שאכלת עוגייה. רצית עוד אחת, אבל עכשיו אנחנו לא אוכלים עוד עוגיות". כך אנחנו מלמדים את הילד שיש מציאות, יש כללים ויש מבוגר שמוביל את הסיטואציה, בלי להפוך את האירוע למאבק סביב אמירת האמת.


גיל שלוש עד ארבע: כשהדמיון והמציאות עדיין נפגשים


זה אחד הגילאים שבהם הורים רבים מתחילים לדאוג משקרים. ילד בן שלוש או ארבע יכול לספר סיפור שנשמע לנו מופרך לחלוטין, ולעשות זאת בהתלהבות ובביטחון. למשל, ילד שחוזר מהגן ומספר שראה אריה בחצר, ילדה שמספרת שיש לה בבית עשרה כלבים או ילד שמספר שהוא יודע לעוף.


בגיל הזה הדמיון מפותח מאוד, והילדים משתמשים בו כדי לשחק, ליצור, להתמודד עם רגשות ולבטא משאלות. יחד עם זאת, חשוב להבין שילדים בני שלוש וארבע אינם בהכרח מבלבלים תמיד בין דמיון למציאות. הם מסוגלים להבחין בין השניים במצבים רבים, אך היכולת הזאת עדיין מתפתחת ותלויה גם בהקשר ובמצב הרגשי. לכן לא כל סיפור שאינו נכון הוא שקר מכוון. ילד שמספר שהוא גיבור על יכול להיות שקוע במשחק דמיוני, ילדה שמספרת שיש לה בריכה בבית עשויה לבטא משאלה גדולה, ולעומת זאת ילד שמכחיש ששבר צעצוע יכול בהחלט לנסות להימנע מכעס.


כאשר מדובר בדמיון או במשאלת לב, אין צורך למהר לתקן את הילד ולהוכיח לו שהסיפור אינו נכון. אפשר לומר: "איזה כיף היה אם באמת הייתה לנו בריכה בבית", או "נשמע שאתה ממש אוהב לדמיין שאתה יכול לעוף". כך אנחנו נותנים מקום לעולם הדמיון שלו, בלי לחזק את הסיפור כאילו הוא התרחש במציאות. לעומת זאת, אם הילד שבר צעצוע ומכחיש זאת, אפשר לומר בשקט: "אני רואה שהצעצוע נשבר. בוא נראה אם אפשר לתקן אותו". במקום להפוך את האירוע לחקירה, אנחנו מתמקדים במה שקרה ובמה שאפשר לעשות עכשיו.


גיל ארבע עד שש: הילד כבר מבין יותר, אבל עדיין לומד להתמודד עם האמת


בגיל ארבע עד שש ילדים רבים כבר מבינים טוב יותר את ההבדל בין אמת לשקר, והם עשויים להשתמש בשקר באופן מכוון. זה גם הגיל שבו הורים מתחילים לפעמים לומר: "הוא מסתכל לי ישר בעיניים ומשקר". חשוב להבין שהיכולת להסתכל להורה בעיניים ולהכחיש אינה מעידה בהכרח על חוסר מצפון או על בעיה רגשית. לעיתים הילד פשוט מנסה להימנע מתוצאה שהוא חושש ממנה, ולעיתים הוא מתקשה להתמודד עם התחושה שעשה משהו לא נכון.


דמיינו ילדה בת חמש ששפכה מים על הרצפה. היא יודעת שאמא ביקשה ממנה לא לשחק עם הכוס, ולכן כשהיא נשאלת מה קרה, היא אומרת שאחיה שפך את המים. מבחינתה, השקר עשוי להיות פתרון מיידי לבעיה: אם אמא תחשוב שאחיה עשה זאת, אולי היא לא תכעס עליה. אבל כאן בדיוק נכנס התפקיד שלנו. אנחנו רוצים ללמד אותה שגם כשעושים משהו שלא היה צריך לעשות, אפשר לקחת אחריות ולתקן. אפשר לומר: "אני רואה שהמים נשפכו. זה קורה. בואי נביא מגבת וננגב". אם היא האשימה את אחיה, חשוב להתייחס גם לכך, בלי להפוך אותה ל"ילדה שקרנית". למשל: "אני מבינה שלא רצית שאכעס, אבל לא נכון להגיד שאחיך עשה משהו שהוא לא עשה. בפעם הבאה תוכלי לספר לי מה קרה, ונחשוב יחד איך לתקן".


בגיל הזה אנחנו עשויים לראות גם סיפורים מוגזמים שנועדו לעורר התפעלות או להרגיש משמעותיים. ילד שמספר שהיה הראשון בכל המשחקים בגן, או ילדה שמספרת שהגננת בחרה רק בה לעזור, לא בהכרח מנסים להטעות מתוך כוונה רעה. לפעמים הם פשוט רוצים שנראה אותם כמוצלחים, חשובים ובעלי ערך. במקרים כאלה כדאי לנסות להבין מה הילד מבקש לספר לנו על עצמו. אפשר להתעניין בחוויה שמאחורי הסיפור ולומר: "נשמע שהיה לך חשוב מאוד להצליח במשחק", או "את ממש גאה במה שעשית היום". אין הכוונה להסכים עם סיפור שאינו נכון, אלא לזהות את הרגש או הצורך שעשויים לעמוד מאחוריו.


בגיל הזה חשוב במיוחד להימנע מהדבקת תוויות כמו "שקרן" או "אי אפשר להאמין לך". ילדים בונים את הדימוי העצמי שלהם גם מתוך האופן שבו המבוגרים המשמעותיים בחייהם מתייחסים אליהם, ואנחנו רוצים לעזור להם להבין שהתנהגות מסוימת הייתה לא נכונה, בלי להפוך אותה לזהות שלהם.


גיל שבע עד עשר: כשהשקרים נעשים מורכבים יותר


בגיל בית הספר היסודי הילדים כבר מבינים טוב יותר את החשיבות החברתית של אמירת אמת, והיכולת שלהם לתכנן ולשמור על סיפור לאורך זמן משתכללת. בגילים האלה השקרים קשורים פעמים רבות ללימודים, לחברים, למסכים, ליחסים בין אחים ולציפיות של המבוגרים.


ילד בן שמונה עשוי לומר שכבר הכין שיעורי בית, למרות שלא פתח את המחברת. ילדה בת תשע עשויה להסתיר ריב עם חברה. ילד בן עשר עשוי לומר שלא שיחק במחשב, למרות שעשה זאת.


לפעמים מדובר בניסיון פשוט להשיג משהו שהילד רוצה, אבל במקרים אחרים השקר קשור לתחושת המסוגלות שלו. ילד שמתקשה בלימודים, למשל, עשוי לחשוש להודות שלא הכין שיעורים משום שהוא לא רוצה להרגיש שוב שהוא מאכזב.


כאן חשוב להבחין בין ההתנהגות לבין הקושי שעומד מאחוריה. אם הילד לא הכין שיעורים, אנחנו צריכים לעזור לו לקחת אחריות על כך, אבל במקביל כדאי לבדוק מדוע הוא נמנע מהמשימה. האם היא קשה לו? האם הוא מתקשה להתארגן? האם הוא חושש מכישלון? האם הוא זקוק לעזרה?


ההבחנה הזאת חשובה במיוחד אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, שעשויים להתמודד עם קשיים בתכנון, בארגון, בזיכרון עבודה ובוויסות רגשי. לפעמים מה שנראה לנו כמו התחמקות מכוונת הוא חלק מקושי רחב יותר בהתמודדות עם דרישות יומיומיות. על הקשיים האלה ועל הדרכים שבהן אפשר לסייע לילדים תוכלו לקרוא גם במאמר שלי בנושא הדרכת הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD).


גם כאן חשוב לשמור על הגבול. הבנת הקושי אינה פוטרת את הילד מאחריות, אלא מאפשרת לנו לעזור לו לעמוד בה בדרך מותאמת יותר.


גיל אחת עשרה ומעלה: בין שקרים, פרטיות ועצמאות


ככל שהילדים מתקרבים לגיל ההתבגרות, הצורך שלהם בעצמאות ובמרחב אישי הולך וגדל. הם מתחילים לבנות זהות נפרדת מההורים, לפתח קשרים חברתיים משמעותיים ולרצות לקבל החלטות בעצמם. בתקופה הזאת חשוב להבחין בין פרטיות לבין שקר. לא כל דבר שהילד בוחר שלא לשתף אותנו בו הוא שקר, ולא כל רצון לשמור משהו לעצמו מעיד על התרחקות רגשית.


יחד עם זאת, יש נושאים שבהם האחריות ההורית מחייבת אותנו להיות מעורבים, במיוחד כשמדובר בבטיחות, במקומות שבהם הילד נמצא, בקשרים שעלולים לסכן אותו או בהתנהגויות מסוכנות.


אפשר לומר לילד: "אני מכבדת את זה שיש דברים שאתה רוצה לשמור לעצמך. אתה לא חייב לשתף אותי בכל מחשבה או שיחה עם חברים, אבל יש דברים שאני צריכה לדעת כדי לשמור עליך, כמו איפה אתה נמצא ועם מי". ככל שאנחנו מצליחים לשלב בין כבוד לפרטיות לבין גבולות ברורים, אנחנו מאפשרים לילדים לפתח עצמאות בתוך מערכת יחסים שיש בה גם אמון וגם אחריות.


למה ילדים משקרים גם כשהם יודעים שאסור לשקר?


אחרי שהבנו את ההיבט ההתפתחותי, חשוב להתבונן גם בהיבט הרגשי. ילדים לא תמיד משקרים משום שאינם יודעים מה נכון ומה לא נכון. לפעמים הם יודעים היטב מה מצופה מהם, אבל באותו רגע הרצון להימנע מכעס, מבושה או מאכזבה חזק יותר. בגישה האדלריאנית, שבה אני עובדת, אנחנו מנסים להבין לא רק מה הילד עושה, אלא גם מה ההתנהגות משרתת עבורו. אחד הצרכים המרכזיים של ילדים הוא להרגיש שייכים ומשמעותיים. הם רוצים לדעת שיש להם מקום במשפחה, שרואים אותם, שמעריכים אותם ושהם בעלי ערך גם כשהם טועים.


ילד שמרגיש שהוא חייב להצליח כדי לקבל הערכה עלול להתקשות להודות בכישלון. ילדה שחוששת מאוד לאכזב את ההורים עשויה להסתיר מהם ציון נמוך, וילד שמרגיש פחות מוצלח מאחיו עשוי לספר סיפורים מוגזמים כדי להרגיש שגם הוא משמעותי.


אבל חשוב להיזהר מהכללות. לא כל שקר מעיד על קושי בתחושת השייכות, ולא כל ילד שמשקר מפחד מההורים שלו. לפעמים ילדים פשוט רוצים עוד ממתק, עוד זמן מסך או להימנע ממשימה שלא מתחשק להם לבצע.


לכן השאלה החשובה היא לא רק למה ילדים משקרים באופן כללי, אלא מה עומד מאחורי השקר של הילד המסוים שלנו, בסיטואציה המסוימת שבה הוא התרחש.


מה עושים כשהילד משקר? איך נכון להגיב?


הרגע שבו אנחנו מגלים שהילד שלנו שיקר יכול להיות רגע טעון מאוד. לפעמים אנחנו מרגישים שהשקר עצמו חמור יותר מהמעשה שהילד ניסה להסתיר, אבל דווקא ברגע הזה יש לנו הזדמנות ללמד אותו משהו חשוב על אמון, אחריות ועל הדרך שבה מתמודדים עם טעויות.


אל תטמנו לילד מלכודת


אם אתם כבר יודעים מה קרה, אין צורך לשאול שאלה שהתשובה עליה ידועה לכם. למשל, אם ראיתם שהילד צייר על הקיר, אין טעם לשאול אותו "מי צייר על הקיר?" רק כדי לבדוק אם יודה. שאלה כזאת עלולה להכניס אותו למצב שבו הוא מרגיש שעליו לבחור בין הודאה לבין ניסיון להתחמק. במקום זאת אפשר לומר: "אני רואה שציירת על הקיר. אנחנו מציירים על דפים, לא על הקיר. עכשיו צריך לנקות אותו". כך אנחנו מציבים גבול ברור, בלי להפוך את הסיטואציה למאבק סביב הודאה.


הפרידו בין המעשה לבין השקר


אם הילד שבר משהו, חשוב לטפל במה שנשבר. אם הוא פגע באחיו, חשוב לעצור את הפגיעה ולדאוג לאח שנפגע, ואם הוא לא הכין שיעורים, צריך לעזור לו להתמודד עם האחריות שלו. לא תמיד צריך לטפל בכל הדברים באותו רגע. אפשר קודם להתייחס למעשה עצמו, ובהמשך, כשהרוחות נרגעות, לדבר גם על החשיבות של אמירת אמת. למשל: "אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה קודם. כשאמרת שאחיך שבר את המשחק, למרות שאתה שברת אותו, היה לי קשה לדעת מה באמת קרה. חשוב לי שנוכל לסמוך אחד על השני".


השיחה הזאת מאפשרת לילד להבין מדוע האמת חשובה, ולא רק מדוע אסור להיתפס בשקר.


אל תהפכו את השקר לזהות של הילד


יש הבדל גדול בין לומר "מה שאמרת עכשיו לא היה נכון" לבין לומר "אתה שקרן". כאשר אנחנו מתייחסים להתנהגות מסוימת, אנחנו משאירים לילד אפשרות ללמוד, לתקן ולבחור אחרת בפעם הבאה. לעומת זאת, תווית שלילית עלולה לפגוע בדימוי העצמי שלו ובתחושת המסוגלות שלו להשתנות. המטרה שלנו היא ללמד את הילד לומר אמת, ולא לגרום לו להאמין שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו.


אפשר להבין את הרגש ועדיין לשמור על הגבול


נניח שילדה בת שש לקחה ממתק בלי רשות והכחישה זאת. אפשר לומר לה: "אני מבינה שמאוד רצית את הממתק, ואולי גם חששת שאכעס. אבל בבית שלנו מבקשים רשות לפני שלוקחים ממתקים". אנחנו לא צריכים לבחור בין הכלה לבין גבולות. אפשר להבין את הרצון של הילדה, לתת מקום לרגש שלה, ובאותו זמן להבהיר שההתנהגות אינה מקובלת.


זו בדיוק המשמעות של תקיפות ואדיבות, שני עקרונות מרכזיים בגישה האדלריאנית. התקיפות מתייחסת לגבול, והאדיבות מתייחסת לילד. על הדרך לשלב בין השניים תוכלו לקרוא בהרחבה במאמר שלי על גבולות בהורות.


עודדו אמירת אמת, גם כשהיא לא נעימה


כאשר ילד בוחר לספר לנו משהו שהוא יודע שלא נשמח לשמוע, חשוב שנשים לב לבחירה הזאת. אפשר לומר: "אני מעריכה שסיפרת לי מה קרה, במיוחד כשידעת שאולי לא אהיה מרוצה". המשפט הזה אינו מבטל את האחריות שלו למעשה. אם הוא שבר משהו, עדיין נצטרך להתמודד עם מה שנשבר, ואם פגע במישהו, נצטרך לעזור לו לקחת אחריות ולתקן. אבל אנחנו רוצים שהוא יבין שיש ערך לאמירת האמת עצמה.


בהקשר הזה חשוב להבחין בין עידוד לבין שבח. במקום להתמקד רק בשאלה אם הילד היה "טוב" או "לא טוב", אנחנו יכולים להתייחס לבחירה שלו, למאמץ ולהתקדמות. הרחבתי על ההבדל הזה במאמר שלי בנושא עידוד לעומת שבח, וכיצד מחזקים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות אצל ילדים.


האם צריך להעניש ילד שמשקר?


זו אחת השאלות הנפוצות ביותר שהורים שואלים. כאשר אנחנו מגלים שהילד שיקר, לעיתים מתעורר רצון להעניש אותו כדי שיבין עד כמה ההתנהגות חמורה, אבל חשוב לשאול מה אנחנו רוצים שהילד ילמד מהתגובה שלנו.


אם המטרה היא ללמד אותו לומר אמת, לקחת אחריות ולתקן טעויות, ענישה חריפה אינה הדרך. תגובות מאיימות או משפילות עלולות לגרום לילד לחשוש יותר מהודאה בפעם הבאה, בעוד שתגובה ברורה, עקבית ומכבדת יכולה לעזור לו ללמוד שאפשר להתמודד עם טעויות גם בלי להסתיר אותן.


אין פירוש הדבר שאין השלכות למעשים. אם הילד השתמש בטלפון בניגוד לכללים שסוכמו, ייתכן שנצטרך לשנות את אופן השימוש בטלפון או להגביר זמנית את הפיקוח. אבל חשוב שהתגובה תהיה קשורה להתנהגות, ולא תהפוך לנקמה או להשפלה.


במאמר שלי על עונשים ופרסים הרחבתי על ההבדל בין ענישה לבין הצבת גבולות שמלמדת אחריות ושיתוף פעולה.


מה עושים כשהילד ממשיך לשקר גם כשאנחנו יודעים את האמת?


לפעמים ההורים כבר יודעים בדיוק מה קרה, אבל הילד ממשיך להכחיש. הוא אומר שוב ושוב "זה לא אני", גם כשכל העובדות מצביעות אחרת. במצבים כאלה קל מאוד להיכנס למאבק כוח: אנחנו דורשים שיודה, הוא ממשיך להכחיש, ואנחנו מגבירים את הלחץ. אבל כדאי לשאול את עצמנו מה אנחנו מנסים להשיג באותו רגע. האם אנחנו רוצים שהילד יודה כדי שנרגיש שהצלחנו להוכיח לו שאנחנו צודקים, או שאנחנו רוצים ללמד אותו לקחת אחריות?


לפעמים נכון פשוט לעצור את הוויכוח. אפשר לומר: "אני יודעת מה קרה, ואני לא מתכוונת להתווכח על זה עכשיו. אנחנו צריכים לטפל במה שקרה, ואחר כך נוכל לדבר". התגובה הזאת אינה מוותרת על הגבול, אבל גם אינה הופכת את ההודאה למאבק. במיוחד אצל ילדים צעירים, או ילדים שמתקשים בוויסות רגשי, לעיתים עדיף לחזור לשיחה רק לאחר שנרגעו.


עם זאת, חשוב שניזהר מלהציג לילד את ההשערה שלנו כעובדה כאשר איננו בטוחים במה שהתרחש. אם לא ראינו את האירוע בעצמנו, עדיף לומר מה אנחנו יודעים ולתת לילד הזדמנות לספר את הצד שלו. גם זו דרך חשובה ללמד אמון וכבוד הדדי.


איך בונים בבית אווירה שמעודדת אמירת אמת?


הדרך שבה אנחנו מגיבים לשקרים חשובה, אבל היא רק חלק מהתמונה. ילדים לומדים על אמירת אמת גם מתוך האווירה בבית, מהדוגמה האישית שלנו ומהאופן שבו אנחנו מתייחסים לטעויות. כאשר ילד מרגיש שכל טעות מובילה לכעס גדול, לביקורת או לאכזבה, הוא עשוי לנסות להסתיר אותה. לעומת זאת, כאשר הוא יודע שטעויות הן חלק מהחיים ושאפשר להתמודד איתן, קל לו יותר לקחת עליהן אחריות.


זה לא אומר שאנחנו צריכים לשמוח כשהילד עושה משהו לא נכון, או לוותר על הציפיות שלנו ממנו. זה אומר שאנחנו יכולים ללמד אותו שגם כשהוא טועה, אנחנו עדיין בצד שלו.


ילדים לומדים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים מאשר ממה שאנחנו אומרים. אם אנחנו מבקשים מהם לומר אמת, אבל הם שומעים אותנו אומרים בטלפון "אני כבר בדרך" כשאנחנו עדיין בבית, הם מקבלים מסר מבלבל. גם כשאנחנו מבטיחים משהו ולא מקיימים, או מסתירים מידע כדי להימנע מאי נעימות, אנחנו מלמדים אותם משהו על הדרך שבה מבוגרים מתמודדים עם המציאות.


כמובן שגם אנחנו לא מושלמים. דווקא כאשר אנחנו מסוגלים לומר "טעיתי", "לא הייתי צריכה להגיד את זה" או "אני מצטערת, בפעם הבאה אעשה אחרת", אנחנו נותנים לילדים דוגמה חשובה ללקיחת אחריות.


בנוסף, כאשר הכללים בבית ברורים, לילדים קל יותר להבין מה מצופה מהם. למשל, אם יש כללים לגבי זמן מסך, כדאי שהם יהיו ידועים מראש ולא ישתנו בכל פעם בהתאם למצב הרוח של ההורים. תיאום ציפיות אינו מבטיח שהילד תמיד יאמר אמת, אבל הוא מסייע לבנות מסגרת ברורה ועקבית. על כך תוכלו לקרוא במאמר שלי בנושא תיאום ציפיות עם ילדים, איך עושים את זה נכון.


חשוב גם לתת לילדים מקום לטעות. כאשר אנחנו ממהרים לתקן כל טעות, להעיר על כל כישלון או להתאכזב מכל תוצאה שאינה עומדת בציפיות שלנו, אנחנו עלולים להעביר מסר שלפיו רק הצלחה היא דבר ראוי. לעומת זאת, כאשר אנחנו מתייחסים גם למאמץ, להתקדמות ולדרך, אנחנו עוזרים לילדים לפתח תחושת מסוגלות שאינה תלויה רק בתוצאה.


ילד שמרגיש שמותר לו לא להצליח אינו צריך להציג את עצמו תמיד כמוצלח, וזהו בסיס חשוב גם לבניית אמון.


מתי שקרים אצל ילדים צריכים להדליק נורה אדומה?


ברוב המקרים שקרים מזדמנים אצל ילדים אינם מעידים על בעיה משמעותית, אבל יש מצבים שבהם כדאי לעצור ולהתבונן באופן מעמיק יותר.


למשל, כאשר הילד משקר בתדירות גבוהה מאוד, גם במצבים שבהם אין סיבה ברורה לכך, כאשר השקרים פוגעים שוב ושוב באחרים, או כאשר הם מלווים בקשיים משמעותיים נוספים בבית, בבית הספר או בקשרים החברתיים.


גם כאשר ילד נראה מפוחד מאוד מהאפשרות לומר אמת, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי הפחד. לפעמים השקרים קשורים לקושי רגשי, לחרדה, לקשיים בוויסות או לתחושת ערך נמוכה. במקרים אחרים הם עשויים להיות קשורים לקשיים חברתיים, לימודיים או משפחתיים.


חשוב לא למהר להסיק מסקנות. שקרים לבדם אינם מספיקים כדי לקבוע שיש לילד בעיה. כדאי להתבונן בתמונה הרחבה: מתי השקרים מופיעים, באילו מצבים, מה קורה לפני ואחרי, כיצד הילד מתפקד בתחומים אחרים והאם חל שינוי משמעותי בהתנהגותו.


אם מדובר בדפוס מתמשך שפוגע בתפקוד או ביחסים, כדאי לפנות להערכה מקצועית מתאימה. כאשר השקרים קשורים למצוקה משמעותית, לחשש מפגיעה או להתנהגות מסוכנת, חשוב לא להסתפק בשינוי התגובה ההורית אלא לפנות לעזרה מקצועית בהקדם.


איך הדרכת הורים יכולה לעזור כשהילד משקר?


כאשר השקרים הופכים לחלק קבוע מההתנהלות בבית, לא פעם נוצר מעגל מתיש. ההורים מרגישים שהם כבר לא יכולים להאמין לילד, מתחילים לבדוק אותו יותר, לשאול שאלות ולחפש הוכחות. הילד מצדו עשוי להרגיש שלא סומכים עליו, להיכנס למגננה ולהמשיך להסתיר. וכך, בלי שאף אחד התכוון לכך, מערכת היחסים הופכת למאבק סביב השאלה מי אומר אמת ומי מצליח להוכיח מה באמת קרה.


בהדרכת הורים אנחנו מנסים להבין את הדינמיקה שנוצרה ולשנות אותה. אנחנו בודקים באילו מצבים הילד משקר, מה הוא מנסה להשיג או להימנע ממנו, כיצד ההורים מגיבים ומה אפשר לעשות אחרת.


לעיתים העבודה מתמקדת בהצבת גבולות ברורים יותר. במקרים אחרים אנחנו עובדים על חיזוק תחושת השייכות והמסוגלות של הילד, על הפחתת מאבקי כוח או על יצירת תקשורת שמאפשרת לילד לשתף גם בדברים לא נעימים.


המטרה אינה למצוא דרך טובה יותר לתפוס את הילד בשקר, אלא לבנות מערכת יחסים שבה יש מקום לאמת, לאחריות ולתיקון, בלי לוותר על הסמכות ההורית.


לסיכום: המטרה היא לא לגדל ילד שמפחד לשקר


כאשר אנחנו מגלים שהילד שלנו שיקר, טבעי שנרגיש כעס או אכזבה. אבל לפני שאנחנו מגיבים, כדאי לזכור ששקרים אצל ילדים יכולים לנבוע מסיבות שונות, ושבגילים הצעירים הם קשורים גם להתפתחות החשיבה, השפה וההבנה החברתית.


התפקיד שלנו אינו רק ללמד את הילדים שאסור לשקר. אנחנו רוצים ללמד אותם שאפשר לומר אמת גם כשהיא לא נעימה, שאפשר לטעות בלי לאבד את תחושת הערך, ושאפשר לקחת אחריות ולתקן. כי בסופו של דבר, המטרה שלנו היא לא לגדל ילד שמפחד לשקר, אלא ילד שמרגיש מספיק בטוח לומר את האמת, גם כשהיא לא נעימה. את הביטחון הזה אנחנו בונים לאורך השנים, דרך הקשר, התגובות שלנו והאופן שבו אנחנו מובילים את ההורות.


אם אתם מרגישים שהשקרים הפכו למאבק יומיומי בבית, ושקשה לכם לדעת איך להגיב, אתם מוזמנים לפנות אליי.


אני מרב בן חור סבן, מדריכת הורים מוסמכת בגישת אדלר, ומלווה הורים בתהליכי הדרכת הורים בקליניקה בהרצליה ובזום. יחד נוכל להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות ולבנות דרך הורית שמחזקת אמון, אחריות ותקשורת טובה יותר עם הילדים.


שאלות נפוצות על שקרים אצל ילדים


באיזה גיל ילדים מתחילים לשקר?


ניסיונות ראשונים להסתיר מידע או לומר דבר שאינו נכון יכולים להופיע כבר סביב גיל שנתיים וחצי עד שלוש. היכולת לשקר בכוונה מתפתחת בהדרגה ומשתכללת במהלך שנות הגן ובית הספר. חשוב לזכור שלא כל אמירה שאינה נכונה היא שקר מכוון, במיוחד בגילים הצעירים.


ילד בן ארבע משקר, האם זה נורמלי?


כן. שקרים בגיל ארבע הם תופעה מוכרת בהתפתחות. בגיל הזה ילדים כבר עשויים לשקר בכוונה, אך עדיין מפתחים את היכולת להבין מצבים חברתיים, לשלוט בדחפים ולהתמודד עם רגשות לא נעימים. חשוב להגיב ברוגע, להציב גבולות וללמד אחריות בלי להדביק לילד תווית של שקרן.


למה ילד בן חמש משקר וממציא סיפורים?


בגיל חמש ילדים עשויים לספר סיפורים דמיוניים, לבטא משאלות או להגזים כדי להרגיש מוצלחים ומשמעותיים. לעיתים מדובר גם בשקר מכוון שנועד להימנע מכעס או להשיג משהו. כדאי להבין את ההקשר ולא להתייחס לכל סיפור שאינו נכון באותה צורה.


מה עושים כשהילד משקר כל הזמן?


כאשר השקרים חוזרים בתדירות גבוהה, כדאי לבדוק באילו מצבים הם מופיעים ומה הילד מנסה להשיג או להימנע ממנו. חשוב לבחון גם את התגובות בבית, את הקשיים שהילד מתמודד איתם ואת איכות הקשר. אם מדובר בדפוס מתמשך שפוגע בתפקוד או ביחסים, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.


האם צריך להעניש ילד שמשקר?


ענישה אינה בהכרח מלמדת ילדים לומר אמת, ולעיתים היא עלולה להגביר את הרצון להסתיר. עדיף להתמקד בלקיחת אחריות, בתיקון ובהצבת גבולות ברורים. אפשר להתייחס בחומרה למעשה מסוים בלי להשפיל את הילד או להפוך את השקר להגדרה שלו.


איך מגיבים לילד שמסתכל בעיניים ומשקר?


גם כאשר הילד מסתכל בעיניים ומכחיש, אין צורך להיכנס לחקירה או למאבק כוח. אם אתם יודעים מה קרה, אפשר לומר זאת באופן ברור ולהתמקד במה שצריך לעשות עכשיו. בהמשך, כשהילד רגוע ופנוי לשיחה, אפשר לדבר על החשיבות של אמירת אמת ועל הדרכים להתמודד עם טעויות.

הילד מקשקש על הקיר ומשקר
הילד מצייר על הקיר ומשקר על כך

bottom of page