עידוד לעומת שבח: איך מחזקים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות אצל ילדים?

אנחנו כהורים רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות אנשים בעלי ביטחון עצמי, שיאמינו ביכולות שלהם, שלא יחששו להתנסות בדברים חדשים ושידעו להתמודד גם עם אכזבות וכישלונות. באופן טבעי, אחת הדרכים שבהן אנחנו מנסים לחזק אותם היא באמצעות מחמאות ושבחים. אנחנו אומרים להם כמה הם חכמים, מוכשרים ומוצלחים, מתפעלים מהציור שהכינו, מהציון שקיבלו במבחן או מההצלחה שלהם בחוג, מתוך רצון אמיתי שירגישו טוב עם עצמם.

אלא שלא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב על ההבדל בין שבח לעידוד ועל המסרים שכל אחד מהם עשוי להעביר לילד. האם כאשר אנחנו אומרים לילד שהוא חכם, אנחנו באמת מחזקים את הביטחון העצמי שלו? האם מחמאה על הצלחה מסייעת לו להתמודד גם עם מצבים שבהם אינו מצליח? ומה אנחנו יכולים לומר לילד שהתאמץ מאוד, אבל לא הגיע לתוצאה שקיווה לה?

אלו שאלות שעולות לא מעט בהדרכות ההורים שאני מקיימת בקליניקה, והן נוגעות לאחד העקרונות המרכזיים בגישת אדלר, ההבחנה בין שבח לעידוד. אף ששניהם נאמרים בדרך כלל מתוך כוונה חיובית, יש ביניהם הבדל משמעותי, בעיקר בכל הנוגע לאופן שבו הילד לומד להעריך את עצמו, להתמודד עם קשיים ולפתח תחושת מסוגלות שאינה תלויה רק באישור שהוא מקבל מהסביבה.

מה ההבדל בין שבח לעידוד?

שבח הוא ביטוי להערכה חיובית, שלעיתים קרובות מתמקד בתוצאה, בהישג או בתכונה של הילד. כאשר אנחנו אומרים "אתה כל כך חכם", "איזה ציור מושלם" או "כל הכבוד, קיבלת מאה במבחן", אנחנו מביעים את ההתפעלות שלנו ממה שהילד עשה או מהתכונות שאנחנו מייחסים לו.

אין בכך בהכרח דבר שלילי. ילדים נהנים לקבל מחמאות מהוריהם, וגם לנו מותר להתפעל מההצלחות שלהם ולשמוח יחד איתם. יחד עם זאת, כאשר עיקר ההתייחסות החיובית שהילד מקבל מתמקדת בהישגים ובהצלחות, הוא עלול ללמוד לייחס חשיבות רבה לאופן שבו אחרים מעריכים אותו. במצב כזה, הרצון להמשיך לקבל אישור והערכה עשוי להשפיע על הנכונות שלו להתמודד עם משימות מאתגרות, במיוחד כאשר קיים סיכוי שלא יצליח.

עידוד, לעומת זאת, מבקש להפנות את תשומת הלב של הילד לא רק לתוצאה שהשיג, אלא גם לדרך שעבר, למאמץ שהשקיע, להתקדמות שלו וליכולות שהפגין במהלך ההתמודדות. כאשר אנחנו אומרים לילד "ראיתי כמה התאמצת", "שמת לב שהפעם הצלחת לעשות את זה בעצמך?" או "זה לא היה פשוט עבורך, ובכל זאת החלטת לנסות שוב", אנחנו עוזרים לו לזהות את הכוחות שלו ולהכיר בהם.

בגישה האדלריאנית העידוד אינו מסתכם בהתייחסות למאמץ או להתמדה. הוא קשור גם לתחושת השייכות והערך של הילד, ליכולת שלו להרגיש משמעותי ולידיעה שיש לו מקום במשפחה גם כאשר הוא אינו מצליח לעמוד בציפיות. העידוד מבוסס על ההבנה שערכו של הילד אינו מותנה בהישגיו, ולכן אפשר וחשוב לעודד אותו גם ברגעים שבהם התוצאה אינה משביעת רצון.

זהו בעיניי אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין שבח לעידוד. בעוד ששבח על הישג מסוים ניתן בדרך כלל בעקבות הצלחה, עידוד מאפשר לנו לראות את הילד גם במהלך ההתמודדות, כשהוא מתלבט, מתקשה, מנסה ולעיתים גם נכשל.

חשוב להבהיר שאין צורך להפסיק לשבח ילדים, וגם לא כל שבח גורם לתלות באישור חיצוני. המטרה היא להרחיב את השפה ההורית שלנו, כך שלצד ההתפעלות מההצלחות נדע להתייחס גם להתמודדות, להתקדמות ולתרומה של הילד, ולאפשר לו לפתח הערכה עצמית שאינה נשענת רק על תגובות הסביבה.

למה עידוד חשוב כל כך לפיתוח ביטחון עצמי אצל ילדים?

כאשר אנחנו מדברים על ביטחון עצמי אצל ילדים, חשוב להבין שהוא אינו נבנה רק מתוך חוויות של הצלחה. ילד יכול להצליח בלימודים, בספורט או מבחינה חברתית, ועדיין לחשוש מאוד מכישלון או מביקורת. מנגד, ילד שחווה קשיים אך זוכה לתמיכה, לעידוד ולהזדמנויות להתמודד בעצמו, עשוי לפתח בהדרגה אמונה ביכולתו להתמודד גם עם מצבים שאינם פשוטים עבורו.

אחד הגורמים המשמעותיים הוא האופן שבו הילד מפרש את ההתנסויות שלו. כאשר הוא מצליח במשימה ומקבל שבח על כך שהוא חכם במיוחד, הוא עשוי להסיק שההצלחה מעידה על תכונה קבועה שיש לו. אם בהמשך ייתקל במשימה קשה יותר ולא יצליח, הוא עלול לחשוש שהכישלון מעיד דווקא על היעדר אותה יכולת.

לעומת זאת, כאשר אנחנו מתייחסים לאסטרטגיה שבה השתמש, להשקעה שלו, להתקדמות או ליכולת לשנות דרך פעולה, אנחנו עוזרים לו להבין שהתמודדות ולמידה הן תהליכים מתמשכים. כך הוא יכול ללמוד שטעות אינה בהכרח עדות לחוסר יכולת, אלא חלק טבעי מהתנסות ומרכישת מיומנויות חדשות.

עם זאת, חשוב שלא להפוך גם את המאמץ עצמו למדד היחיד להצלחה. לא כל ילד שמתאמץ מצליח, ולא תמיד נכון לומר לילד שהתאמץ כאשר אנחנו יודעים שהוא דווקא התקשה להתחיל או להתמיד. עידוד משמעותי הוא עידוד שמתייחס למה שבאמת התרחש, מתוך התבוננות כנה בילד וביכולות שלו, ולא ניסיון למצוא בכל מצב משפט חיובי.

לדוגמה, ילד שהתכונן למבחן וקיבל ציון נמוך אינו זקוק בהכרח לכך שנגיד לו כמה הוא מוכשר או כמה יפה התאמץ. סביר להניח שהוא בעיקר מאוכזב, ואולי גם מתוסכל מהפער בין ההשקעה שלו לבין התוצאה. במקרה כזה נוכל קודם כל להכיר באכזבה שלו, ובהמשך לעזור לו לבחון מה עבד בתהליך הלמידה ומה כדאי לעשות אחרת בפעם הבאה.

באופן הזה אנחנו לא מבטלים את הקושי וגם לא מנסים לייפות את המציאות, אלא מעבירים לילד מסר שיש לו אפשרות ללמוד, להשתפר ולחפש דרכים נוספות להתמודד.

תתארו לעצמכם שהיה לכם גמד קטן שיושב על הכתף

יש דוגמה שאני מאוד אוהבת לתת להורים בקליניקה, והיא עוזרת להבין עד כמה עידוד יכול להיות משמעותי, לא רק לילדים אלא גם לנו, המבוגרים.

אני מבקשת מההורים לדמיין שלכל אחד מהם יש גמד קטן שיושב על הכתף ומלווה אותו לאורך היום. אותו גמד אינו עסוק בלבחון אם הצלחנו בכל המשימות שלנו או אם עמדנו בכל הציפיות. הוא פשוט נמצא שם, מתבונן במה שאנחנו עוברים, ומדי פעם מזכיר לנו את הדברים שאנחנו לא תמיד מצליחים לראות בעצמנו. תתארו לעצמכם שאתם מתחילים את הבוקר בלחץ, מנסים לארגן את הילדים, להכין ארוחות, להספיק להגיע לעבודה בזמן ובדרך גם מתמודדים עם ילד שלא רוצה להתלבש. בתוך כל העומס הזה, הגמד הקטן לוחש לכם שהוא רואה כמה אתם משתדלים, כמה דברים אתם מצליחים לעשות במקביל וכמה כוחות נדרשים מכם כבר בתחילת היום.

בהמשך, בעבודה, אתם מתמודדים עם משימה מורכבת שלא הצלחתם לסיים כפי שתכננתם. במקום קול ביקורתי שמזכיר לכם את מה שלא הספקתם, אותו גמד מזכיר לכם את ההשקעה שלכם, את הדרך שכבר עשיתם ואת האפשרות להמשיך מחר. וכשאתם חוזרים הביתה אחרי יום ארוך, עייפים וחסרי סבלנות, אבל בכל זאת מצליחים להקשיב לילד שמבקש לספר לכם משהו, הוא מזכיר לכם שגם הרגע הקטן הזה משמעותי.

תחשבו כמה נעים היה להרגיש שיש מישהו שרואה אותנו לאורך היום, לא רק כשאנחנו מצליחים, אלא גם כשאנחנו מתאמצים, מתמודדים או פשוט ממשיכים למרות הקושי. כמה ביטחון ומוטיבציה היינו יכולים לקבל מהידיעה שמישהו מבחין במה שאנחנו עושים, מעריך את הדרך שלנו ומאמין ביכולת שלנו להתמודד.

עכשיו נסו לחשוב על הילדים שלנו. גם הם מתמודדים מדי יום עם לא מעט אתגרים, חלקם אולי נראים לנו קטנים ופשוטים, אבל עבורם הם משמעותיים מאוד. ההתארגנות בבוקר, ההתמודדות עם משימה חדשה, הקושי להשתלב במשחק, הניסיון להתאפק כשכועסים או האכזבה ממשהו שלא הצליח.

לכל אחד מהרגעים האלה מתלוות תחושות ומחשבות על עצמם ועל היכולות שלהם, ולעיתים קרובות הם זקוקים לנו כדי שנעזור להם לראות את מה שעדיין קשה להם לזהות בעצמם.

כאשר אנחנו מעודדים את הילדים שלנו, אנחנו יכולים להיות עבורם אותו קול שמבחין במאמץ, מזהה התקדמות ומזכיר להם את הכוחות שלהם. עם הזמן, ככל שהם צוברים חוויות של התמודדות ומסוגלות, הם יכולים להפנים את המסרים האלה ולפתח גם קול פנימי מעודד משלהם.

בעיניי, זאת אחת המטרות החשובות של העידוד. לא ליצור ילדים שזקוקים לנו בכל רגע כדי שנגיד להם כמה הם טובים, אלא לעזור להם לפתח אמונה פנימית בכוחות שלהם, שתלווה אותם גם כשאנחנו לא נמצאים לידם.

איך מעודדים ילדים בחיי היומיום? דוגמאות מעשיות להורים

אחד הקשיים שהורים מתארים בפניי הוא שהם מבינים את החשיבות של העידוד, אבל לא תמיד יודעים כיצד ליישם אותו. במשך שנים התרגלנו להשתמש במשפטים כמו "כל הכבוד", "איזה יופי" או "אתה אלוף", ולעיתים אנחנו אומרים אותם כמעט באופן אוטומטי, מבלי לעצור ולחשוב מה בדיוק אנחנו רוצים לחזק אצל הילד.

השינוי אינו מחייב אותנו ללמוד רשימה של משפטי עידוד חדשים, אלא בעיקר לפתח יכולת להתבונן בילד ולזהות את התהליך שהוא עובר.

כאשר ילד מראה לנו ציור שהכין, למשל, במקום להסתפק במחמאה כללית על כך שהציור יפה, אפשר להתעניין במה שצייר, לשים לב לפרטים שהוסיף או לשאול אותו מה הוא אוהב בציור שלו. עצם ההתעניינות שלנו מעבירה לו מסר שאנחנו רואים אותו ואת מה שיצר, ולא רק ממהרים לתת ציון לתוצאה.

באופן דומה, כאשר ילד מסיים להכין שיעורי בית, נוכל להתייחס לכך שהתיישב מיוזמתו, שהתמודד עם תרגיל שהיה קשה לו או שהצליח לחזור למשימה לאחר שהוסח. לא תמיד כל שיעורי הבית יושלמו, ולא תמיד העבודה תהיה מדויקת, אבל ייתכן שבתוך ההתמודדות הזאת התרחשו תהליכים חשובים שכדאי שנשים לב אליהם.

גם בהתארגנות בבוקר יש לא מעט הזדמנויות לעידוד. ילד שבדרך כלל זקוק לתזכורות רבות כדי להתלבש, ויום אחד מצליח להתחיל את ההתארגנות בעצמו, עשה התקדמות משמעותית עבורו. אם נבחר להתייחס רק לכך שהוא עדיין לא מוכן בזמן, אנחנו עלולים להחמיץ את ההתקדמות הזאת. לעומת זאת, כאשר נאמר לו ששמנו לב שהיום התחיל להתלבש מבלי שהזכרנו לו, אנחנו עוזרים לו לזהות יכולת שכבר קיימת בו.

אפשר למצוא הזדמנויות לעידוד גם כאשר ילדים משתתפים במטלות הבית. ילד שעוזר לערוך את השולחן או לסדר את הסלון אינו זקוק בהכרח לשבח. אפשר פשוט להודות לו על העזרה ולהסביר כיצד התרומה שלו הקלה עלינו או אפשרה למשפחה להתפנות לפעילות משותפת.

כך אנחנו מחזקים לא רק את תחושת המסוגלות שלו, אלא גם את תחושת השייכות והמשמעות שלו בתוך המשפחה.

חשוב שהעידוד יהיה מותאם לילד ולסיטואציה. אין צורך להתפעל מכל פעולה פשוטה, וגם לא להפוך כל התקדמות קטנה לאירוע מיוחד. לפעמים דווקא אמירה שקטה, עניינית ואמיתית תהיה משמעותית יותר מהתלהבות גדולה.

דווקא כשהילד נכשל, העידוד מקבל משמעות נוספת

קל יחסית למצוא מילים טובות כשהילדים מצליחים, אבל אחד האתגרים המשמעותיים בהורות הוא לדעת כיצד להגיב דווקא ברגעים שבהם הם מתאכזבים מעצמם.

כאשר ילד מתקשה במשימה, נכשל במבחן או מפסיד במשחק, הנטייה הטבעית שלנו היא לעיתים למהר לנחם אותו, להקטין את האכזבה או לשכנע אותו שבפעם הבאה הוא בוודאי יצליח. אנחנו עושים זאת מתוך רצון להגן עליו מתחושות לא נעימות, אבל לא תמיד זה מה שהוא זקוק לו באותו רגע.

לפעמים הוא קודם כל צריך שנכיר בקושי שלו, שנאפשר לו להיות מאוכזב ושלא נמהר לתקן את התחושה.

ילד שהתאמץ מאוד ללמוד לרכוב על אופניים ולא הצליח עשוי להרגיש מתוסכל ולרצות להפסיק. במקום להגיד לו שאין לו סיבה להתייאש או שהוא פשוט צריך להתאמץ יותר, אפשר להכיר בכך שזה באמת קשה לו ולתת מקום לתחושת התסכול. בהמשך אפשר להזכיר לו התקדמות שכבר עשה, למשל שהצליח לשמור על שיווי משקל לזמן ארוך יותר מבעבר, ולבדוק איתו אם הוא רוצה לנסות שוב.

במצבים כאלה חשוב לזכור שעידוד אינו מחייב אותנו לשכנע את הילד להמשיך מיד. לפעמים נכון לאפשר לו לנוח, לקחת מרחק מהמשימה ולחזור אליה בהמשך.

המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא שהקושי שלו אינו מפחית מערכו, ושהוא אינו חייב להצליח בכל ניסיון כדי שנאמין ביכולות שלו.

ככל שילדים חווים את הוריהם כדמויות שמאפשרות להם לטעות, להתמודד עם אכזבות וללמוד מתוך ההתנסות, כך הם עשויים לפתח גישה גמישה יותר כלפי עצמם וכלפי האתגרים שהם פוגשים.

למה עידוד משמעותי במיוחד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז?

עידוד חשוב לכל ילד, אבל בעבודה שלי עם הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז אני רואה עד כמה הוא עשוי להיות משמעותי במיוחד עבור ילדים שמתמודדים עם קשיים חוזרים בתפקוד היומיומי.

ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עשויים להתקשות בהתארגנות, בתכנון, בהתמדה, בוויסות רגשי ובתפקודים ניהוליים נוספים. משימות שעבור ילדים אחרים מתבצעות כמעט באופן אוטומטי עשויות לדרוש מהם מאמץ רב, ולעיתים גם לאחר שהשקיעו מאמץ הם מתקשים להגיע לתוצאה המצופה.

במהלך יום רגיל הם עלולים לשמוע לא מעט הערות ותזכורות. בבית מבקשים מהם להזדרז, לאסוף את הדברים, לזכור לקחת ציוד או לסיים את שיעורי הבית, ובבית הספר הם עשויים לקבל הערות על חוסר ריכוז, שכחה או קושי להישאר במשימה.

ברוב המקרים המבוגרים סביבם אינם מתכוונים לפגוע בהם. הם מנסים לעזור להם לעמוד בדרישות היומיום, אבל כאשר ילד שומע שוב ושוב בעיקר מה לא הצליח לעשות, הוא עלול להתחיל לראות את עצמו דרך הקשיים שלו.

כאן חשוב במיוחד שנלמד לזהות גם את הרגעים שבהם הוא מצליח, אפילו אם מדובר בהתקדמות קטנה ביחס למה שמצופה מילדים אחרים בני גילו.

ילד שהצליח להתרכז במשך עשר דקות במשימה שבעבר התקשה להתמיד בה אפילו חמש דקות, עשה התקדמות ביחס לעצמו. ילד שהצליח להתחיל להכין שיעורי בית לאחר תזכורת אחת במקום חמש, או שחזר למשימה לאחר הפסקה, הפגין יכולת שכדאי שנשים לב אליה.

ההשוואה החשובה אינה לילדים אחרים, לאחים שלו או אפילו לציפיות שלנו ממנו, אלא להתקדמות שלו ביחס לעצמו.

יחד עם זאת, חשוב שעידוד לא יהפוך לדרישה נוספת מהילד. ילד עם הפרעת קשב וריכוז אינו תמיד מסוגל להתארגן, להתרכז או לווסת את עצמו רק משום שאנחנו מעודדים אותו לעשות זאת. לעיתים הוא זקוק גם להתאמות בסביבה, לחלוקת משימות לשלבים קטנים יותר, לתזכורות מותאמות ולתמיכה שתסייע לו להתמודד עם הקשיים הנובעים מההפרעה.

העידוד אינו מחליף את הכלים האלה, אלא משלים אותם. הוא מאפשר לילד להרגיש שהמבוגרים סביבו רואים לא רק את הקושי, אלא גם את היכולות, המאמץ וההתקדמות שלו.

אחד הדברים שאני מדגישה בפני הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז הוא שדווקא כאשר ההתנהלות היומיומית דורשת מאיתנו הרבה תזכורות, תיקונים והצבת גבולות, חשוב שנקפיד ליצור גם הזדמנויות שבהן הילד יחווה את עצמו דרך ההצלחות והכוחות שלו.

אפשר לקרוא בהרחבה גם במאמר שלי על הדרכת הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שבו אני מתייחסת לקשיים בתפקודים הניהוליים ולדרכים שבהן אנחנו יכולים לעזור לילדים להתמודד איתם, תוך שמירה על תחושת המסוגלות שלהם.

האם עידוד עומד בסתירה להצבת גבולות?

יש הורים שחוששים שהתמקדות בעידוד תגרום להם להתעלם מהתנהגויות לא רצויות או לוותר על גבולות. אלא שעידוד והצבת גבולות אינם סותרים זה את זה, ובגישה האדלריאנית הם משלימים זה את זה.

ילדים זקוקים למבוגרים שיציבו להם גבולות ברורים, שיסייעו להם להבין מה מותר ומה אסור ושילמדו אותם בהדרגה לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם. לצד זאת, הם זקוקים גם לתחושה שהמבוגרים מאמינים בכוחותיהם ואינם מגדירים אותם רק באמצעות הטעויות שהם עושים.

לדוגמה, כאשר ילד כועס על אחיו ומרביץ לו, התפקיד שלנו הוא לעצור את ההתנהגות באופן ברור ולא לאפשר פגיעה. באותו רגע אין צורך לחפש משהו חיובי בהתנהגות שלו, אלא להציב גבול ולסייע לו להירגע. בהמשך, כשהוא פנוי יותר ללמידה, נוכל לעזור לו להבין מה הרגיש, מה הוביל לתגובה שלו ואילו דרכים נוספות עומדות בפניו להתמודדות עם הכעס. אם בפעם הבאה הוא מצליח לעצור את עצמו, לבקש עזרה או להתרחק מהסיטואציה לפני שהוא מרביץ, כדאי שנתייחס לכך ונעזור לו לזהות את ההתקדמות.

כך הילד לומד שהגבול נשאר ברור ועקבי, ובו בזמן הוא אינו מאבד את האמון שלנו ביכולת שלו ללמוד ולהשתנות.

היכולת לשלב בין גבולות לעידוד היא אחד המרכיבים החשובים בהורות שמבקשת להיות גם מובילה וגם מכבדת, כזאת שמציבה ציפיות ברורות, אך אינה מתעלמת מהקשיים ומהצרכים של הילד.

על החשיבות של הובלה הורית לצד קשר, הכלה וכבוד הדדי תוכלו לקרוא גם במאמר שלי בנושא גבולות בהורות.

עידוד אמיתי אינו דרך לגרום לילדים לעשות מה שאנחנו רוצים

יש נקודה נוספת שחשוב לי להתייחס אליה, והיא ההבדל בין עידוד שמטרתו לחזק את תחושת הערך והמסוגלות של הילד לבין שימוש במילים חיוביות כדי להשיג ממנו התנהגות מסוימת.

לעיתים אנחנו עשויים להשתמש במשפטים שנשמעים מעודדים, אבל המטרה שלנו היא למעשה לגרום לילד לשתף פעולה. למשל, כאשר אנחנו אומרים לו "אני יודעת שאתה מסוגל לסדר את החדר", מתוך ציפייה שהאמירה הזאת תגרום לו לקום ולסדר.

אין פסול בכך שאנחנו רוצים שהילדים ישתפו פעולה, והציפייה שלנו מהם להשתתף במטלות הבית היא לגיטימית. אבל חשוב להבין שעידוד אינו אמור להיות כלי מניפולטיבי שנועד להשיג תוצאה מיידית, אלא דרך לחזק את הילד ואת האמונה שלו בעצמו.

כאשר אנחנו מעודדים רק התנהגויות שמשרתות את הציפיות שלנו, אנחנו עלולים להחמיץ את המשמעות העמוקה של העידוד. ילד זקוק להרגיש שרואים אותו גם כשהוא מתקשה לשתף פעולה, גם כשהוא מביע עמדה שונה משלנו וגם כשההתנהגות שלו דורשת מאיתנו להציב גבול.

במובן הזה, עידוד אמיתי אינו מבטל את הציפיות שלנו מהילדים, אלא מאפשר לנו להפריד בין ההתנהגות שלהם לבין הערך שלהם כבני אדם.

ההבחנה הזאת קשורה גם לשאלה רחבה יותר, כיצד אנחנו מפתחים אצל ילדים מוטיבציה פנימית ותחושת אחריות, במקום להסתמך רק על תגמולים חיצוניים. הרחבתי על כך במאמר שלי בנושא עונשים ופרסים, שבו אני מסבירה כיצד אפשר לעודד שיתוף פעולה מתוך קשר, שייכות והבנה, ולא רק באמצעות תגמולים חיצוניים.

עידוד אינו מסתכם במילים שאנחנו אומרים

כאשר מדברים על עידוד ילדים, קל לחשוב שמדובר בעיקר בבחירת המשפטים הנכונים, אבל בפועל עידוד בא לידי ביטוי גם בהתנהלות היומיומית שלנו ובאופן שבו אנחנו מתייחסים ליכולות של הילדים.

כאשר אנחנו מאפשרים לילד לבצע בעצמו משימה שמתאימה לגילו וליכולותיו, גם אם הוא עושה אותה לאט יותר או בדרך שונה מזו שהיינו בוחרים, אנחנו מעבירים לו מסר שאנחנו מאמינים במסוגלות שלו.

לעומת זאת, כאשר אנחנו ממהרים לעשות עבורו דברים שהוא כבר מסוגל להתמודד איתם בעצמו, מתוך רצון לעזור, לחסוך זמן או למנוע תסכול, אנחנו עלולים לצמצם את ההזדמנויות שלו להתנסות ולפתח עצמאות.

כמובן שאין הכוונה להשאיר ילד להתמודד לבדו עם קושי שאינו מותאם ליכולותיו. התפקיד שלנו הוא לזהות מתי הוא זקוק לעזרה ומתי דווקא כדאי לתת לו הזדמנות לנסות, לטעות ולמצוא פתרון בעצמו.

גם האופן שבו אנחנו מגיבים לטעויות שלנו כהורים משפיע על המסרים שהילדים מקבלים. כאשר אנחנו מסוגלים להודות שטעינו, לקחת אחריות ולנסות לתקן, אנחנו מדגימים להם שטעויות הן חלק מהחיים ושאפשר להתמודד איתן מבלי שהן יפגעו בתחושת הערך שלנו.

במובן הזה, עידוד הוא הרבה מעבר לשפה. הוא עמדה הורית שמבוססת על אמון בילד, על ראיית הכוחות שלו ועל ההבנה שהתפתחות מתרחשת בהדרגה, דרך התנסות, הצלחות וגם כישלונות.

איך אפשר להתחיל לעודד יותר כבר מחר בבוקר?

אני נוהגת להזכיר להורים ששינוי בשפה ההורית אינו מתרחש ביום אחד. גם כאשר אנחנו מבינים את ההבדל בין שבח לעידוד, טבעי שנמשיך להשתמש במשפטים שאנחנו רגילים אליהם, במיוחד ברגעים עמוסים שבהם אנחנו פועלים באופן כמעט אוטומטי.

לכן, במקום לנסות להחליף בבת אחת את כל המחמאות שאנחנו אומרים לילדים, אני מציעה להתחיל בהתבוננות.

במהלך היום נסו לשים לב לרגע אחד שבו הילד שלכם התמודד עם משהו שהיה קשה לו, גילה יוזמה, התקדם ביחס לעצמו או תרם למשפחה. זה לא חייב להיות הישג גדול, וגם לא משהו יוצא דופן. לפעמים דווקא הדברים הקטנים, שאנחנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם, הם אלה שכדאי לעצור ולהתייחס אליהם.

כאשר אתם בוחרים לומר משהו, השתדלו שהוא יהיה אמיתי, מדויק ומותאם למה שראיתם. אין צורך להשתמש במילים גדולות או בהתפעלות מוגזמת. לעיתים משפט פשוט שמתאר את מה שהילד הצליח לעשות יהיה משמעותי הרבה יותר ממחמאה כללית.

אפשר גם לאפשר לילד להיות שותף להערכה של עצמו. במקום למהר לומר לו מה אנחנו חושבים על התוצאה, נוכל להתעניין במה שהוא חושב, במה שהיה לו קשה, במה שעזר לו ובמה שהוא מרגיש שהצליח לעשות.

באופן הזה אנחנו עוזרים לו להפנות את תשומת הלב פנימה, להכיר את היכולות שלו ולפתח בהדרגה יכולת להעריך את עצמו, בלי להיות תלוי בכל רגע במשוב חיצוני.

עידוד הוא דרך לעזור לילדים להאמין בעצמם

אני רוצה לחזור לרגע לאותו גמד קטן שיושב על הכתף שלנו.

כולנו זקוקים מדי פעם למישהו שיראה אותנו, שיזהה את הכוחות שלנו גם בתקופות שבהן קשה לנו ושיזכיר לנו שהערך שלנו אינו נמדד רק בתוצאות שאנחנו משיגים.

הילדים שלנו זקוקים לתחושה הזאת לא פחות מאיתנו. הם זקוקים להורים שרואים אותם מעבר להישגים, לציונים ולהתנהגות היומיומית, שמאפשרים להם לטעות ולהתנסות, ושממשיכים להאמין בהם גם כשהם מתקשים.

אבל בסופו של דבר, המטרה שלנו אינה שהילדים יהיו תלויים בנו כדי להרגיש בעלי ערך. אנחנו רוצים שהקול המעודד שהם שומעים מאיתנו יהפוך בהדרגה לחלק מהדרך שבה הם מדברים עם עצמם, כך שגם כשאנחנו לא נהיה לידם, הם יוכלו לזהות את הכוחות שלהם ולהאמין ביכולת שלהם להתמודד.

וזה אולי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו באמצעות עידוד, את הידיעה שהם בעלי ערך לא רק בזכות ההצלחות שלהם, אלא גם בזכות מי שהם.

הדרכת הורים בגישת אדלר, לחיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של ילדים

במהלך הדרכות ההורים שאני מקיימת בקליניקה בהרצליה ובמפגשי זום, אני פוגשת לא מעט הורים שמרגישים שהיומיום שלהם מורכב בעיקר מתזכורות, הערות, ויכוחים וניסיונות לגרום לילדים לשתף פעולה. פעמים רבות הם יודעים מה היו רוצים לשנות, אבל מתקשים למצוא דרך אחרת להגיב ברגע האמת.

אחד הנושאים שאנחנו עובדים עליהם בתהליך הוא היכולת לשלב בין הובלה הורית, גבולות ברורים ועידוד, באופן שמאפשר לילדים לפתח תחושת שייכות, ביטחון ומסוגלות, ולצד זאת מסייע להורים להרגיש בטוחים יותר בתפקידם.

אם גם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת מהלופ של הערות ותסכולים ולבנות מערכת יחסים שמבוססת על שיתוף פעולה, אמון וכבוד הדדי, אני מזמינה אתכם לפנות אליי. אשמח לעזור לכם למצוא את הדרך שמתאימה למשפחה שלכם.

שאלות נפוצות על עידוד לעומת שבח

מה ההבדל בין שבח לעידוד ילדים?

שבח מתייחס לעיתים קרובות לתוצאה או להישג של הילד, בעוד שעידוד מתייחס גם למאמץ, להתקדמות, להתמודדות ולתרומה שלו. בגישת אדלר לעידוד יש תפקיד מרכזי בחיזוק תחושת השייכות, הערך והמסוגלות של הילד, גם כאשר הוא אינו מצליח להגיע לתוצאה הרצויה.

האם כדאי להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד"?

אין צורך להפסיק לשבח ילדים. השאלה החשובה היא האם לצד השבחים על הצלחות אנחנו יודעים להתייחס גם לתהליך שהילד עבר, לקשיים שאיתם התמודד וליכולות שהפגין. שילוב בין מחמאות לבין עידוד אמיתי מאפשר לילד לקבל הערכה חיובית, מבלי שכל תחושת הערך שלו תישען על הישגים.

איך מעודדים ילד שאין לו ביטחון עצמי?

כדאי להתחיל בזיהוי יכולות והתקדמויות קטנות, לאפשר לילד להתמודד עם משימות שמתאימות לגילו וליכולותיו ולהימנע מהשוואות לאחרים. חשוב שהעידוד יהיה אמיתי ומדויק, ושהילד יחווה את עצמו כבעל ערך גם כשהוא מתקשה. כאשר חוסר הביטחון משמעותי ומתמשך, כדאי לבחון גם את הגורמים שעומדים מאחוריו ואת הצורך בתמיכה נוספת.

איך מעודדים ילד שמתייאש מהר?

ראשית חשוב להבין מה עומד מאחורי הקושי, משום שלא תמיד מדובר בחוסר מוטיבציה. לעיתים הילד חושש מכישלון, מתקשה בוויסות רגשי או מתמודד עם משימה שאינה מותאמת ליכולותיו. לאחר שנותנים מקום לתסכול, אפשר לעזור לו לחלק את המשימה לשלבים קטנים, לזהות התקדמות ולבחון דרכים נוספות להתמודדות.

למה עידוד חשוב במיוחד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז?

ילדים עם הפרעת קשב וריכוז עשויים להתמודד עם קשיים חוזרים בהתארגנות, בהתמדה ובוויסות רגשי, ולעיתים לקבל הערות רבות במהלך היום. עידוד שמתייחס להתקדמות שלהם ביחס לעצמם, לצד התאמות ותמיכה מתאימות, יכול לסייע להם לזהות את הכוחות שלהם ולחוות תחושת מסוגלות גם בתחומים שבהם הם מתקשים.

האם עידוד מתאים גם לילדים צעירים?

בהחלט. גם ילדים צעירים יכולים להפיק תועלת מהתייחסות חיובית למאמצים שלהם, ליוזמה, לעצמאות ולתרומה שלהם למשפחה. בגילים הצעירים העידוד אינו חייב להיות מילולי, והוא יכול לבוא לידי ביטוי גם במבט, בחיוך, בסבלנות ובמתן הזדמנות לילד להתנסות בהתאם לשלב ההתפתחותי שלו.

על הכותבת

מרב בן חור סבן היא מדריכת הורים מוסמכת בגישת אדלר, יועצת שינה לתינוקות ולילדים, מתמחה בהדרכת הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז ומנחת הורים בגישת SPACE להתמודדות עם חרדה.

בעלת ניסיון של כעשר שנים בליווי הורים ומשפחות, מתוך תפיסה שהורות אינה צריכה להיות מושלמת, אלא כזאת שמאפשרת לילדים לגדול בתחושת ביטחון, שייכות ומסוגלות.

מקבלת הורים בקליניקה בהרצליה ובמפגשי אונליין.