גבולות בהורות

למה גבולות מאפשרים לילדים לגדול בביטחון?

הורים רבים מגיעים להדרכת הורים עם קונפליקט פנימי: מצד אחד הם רוצים להיות רגישים, מכילים ולאפשר לילדים שלהם חופש, מצד שני, הם מרגישים שהבית יצא משליטה, שיש יותר מדי מאבקים, עייפות, צעקות ותחושת חוסר אונים.

בדיוק בנקודה הזו עולה שאלת הגבולות בהורות.

לא כטכניקה, אלא כתפיסת עולם הורית.

גבולות בהורות לא נועדו לשלוט בילדים, אלא לאפשר להם להרגיש בטוחים בתוך עולם שיש בו מבוגר שמוביל את ההורות.

גבולות בהורות דרך הדימוי של ים ובריכה

דמיינו רגע שני מצבים:

שחייה בים פתוח לעומת שחייה בבריכה.

בים, גם אם המים יפים והחוויה מרגשת, יש חוסר ודאות: איפה העומק, מאיפה יגיע הגל הבא, כמה רחוק מותר לשחות וכו׳. גם אנחנו המבוגרים (לפחות אני:)) חווים בים דריכות מסויימת.

לעומת זאת, בבריכה יש גדר, יש גבולות ברורים ויש עומק ידוע.

דווקא בגלל המסגרת, אנחנו מרשים לעצמנו להירגע, להשתחרר וליהנות מהמים.

כך בדיוק ילדים חווים הצבת גבולות.

כשאין גבולות או כשהם משתנים כל הזמן, העולם מרגיש להם כמו ים פתוח.

כשהגבולות ברורים ועקביים, העולם מרגיש כמו בריכה: תחום, מוחזק ובטוח.

למה ילדים זקוקים לגבולות?

ילדים זקוקים לגבולות כדי להרגיש ביטחון בדיוק כמו הדימוי של הבריכה.

בהיעדר גבולות ברורים, ילדים נאלצים לבדוק שוב ושוב: מה מותר, מה אסור, מתי ההורה רציני ומתי הוא יוותר.

הבדיקות האלו מתורגמות להתנהגויות שאנחנו קוראים להן ״עקשנות״, ״דווקא״ או ״בעיות משמעת״. אבל בפועל, זו בקשה לביטחון.

גבול עקבי אומר לילד: יש כאן מבוגר שמחזיק את המרחב, אתה לא לבד עם האחריות.

מהו גבול בהורות?

גבול הוא לא דרישה מהילד להשתנות אלא החלטה פנימית של ההורה.

המשפט המרכזי כאן הוא: הגבול הוא שלי לא של הילד. אני מציבה גבול כי יש לי ערכים, אחריות ותפקיד כהורה.

לדוגמה:

•  אם ערך הבטיחות חשוב לי, יהיו גבולות ברורים סביב כביש, רכב וכו׳.

 •  אם ערך הבריאות חשוב לי, תהיה שגרת שינה ואכילה בריאה.

כשגבול נשען על ערך, הוא הופך יציב ולא תלוי במצב הרוח של ההורים.

גבול הוא מסגרת, לא עונש. אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שגבול שווה עונש, אבל גבול בהורות הוא מסגרת ולא עונש.

בדיוק כמו הגדר של הבריכה: היא לא שם כדי להעניש את מי שרוצה לצאת אלא כדי לשמור עליו שלא ייסחף למקום מסוכן.

השילוב המנצח להצבת גבולות: תקיפות ואדיבות

הרבה הורים חוששים שגבול תקיף יהפוך אותם לנוקשים. אבל השילוב הנכון הינו תקיפות ואדיבות. תקיפות כלפי הגבול עצמו, הגבול נשאר אבל אני מאוד אדיבה כלפי הילד שמאוד מתוסכל, עצבני ומאוכזב שהגבול נשאר. אני לא צועקת עליו ולא מבטלת את הרגש, מכילה את התסכול שלו ויחד עם זאת לא מכופפת את הגבול. כך נראים גבולות בלי צעקות ובלי מאבקי כוח.

למה הסברים לא מחליפים גבולות?

הורים רבים מנסים תוך כדי הצבת הגבול להסביר שוב ושוב לילד מדוע הגבול חשוב בתקווה שהילד ״יבין״ ולא יתנגד. אין בעיה להסביר אבל לא בשלב האכיפה של הגבול. ההסבר הקצר יגיע קודם כשאנחנו נתאם מול הילדים את הציפיות מול הגבולות שקיימים בבית, אבל בזמן האכיפה של הגבול, אנחנו לא חופרים (כמו שהילדים אומרים:)) אלא פועלים ואוכפים את הגבול.

גבולות ומאבקי כוח

כשהגבולות לא ברורים, נוצר מאבק כוח בין ההורה לילד: מי קובע ומי ינצח.

אבל מאבק כוח הוא תמיד הפסד, גם להורה וגם לילד.

גבולות בהורות הם לא הים הפתוח הם הבריכה.

וכשיש גבולות ברורים, עקביים ומבוססי ערך, הילדים יכולים להירגע, לשחק, לגדול ולהתפתח בתוך מרחב בטוח.

גבולות מתחילים בזוגיות, לפני שהם מגיעים לילדים

אחת האמיתות שפחות מדברים עליהן בהורות היא שגבולות בבית לא מתחילים בילדים, הם מתחילים בין בני הזוג. לכל אחד מאיתנו יש גבולות שונים, שמגיעים מהבית שבו גדלנו, מהערכים שלנו ומהחוויות האישיות שלנו.

הבעיה מתחילה כשאין שיח זוגי ברור על זה.

כשאין גבול מוסכם בין ההורים, הילדים מרגישים את זה.

כשאחד ההורים אומר ״כן״ והשני ״לא״ כשאחד מחזיק גבול והשני מבטל אותו, כשהמסר משתנה לפי מי שנמצא בבית, העולם שוב מרגיש כמו ים פתוח. חשוב שתזכרו, זה בסדר שאין הסכמה בין ההורים, אנחנו שונים ולא בהכרח אותם ערכים חשובים לשנינו, אבל חשוב לייצר שיח זוגי בנושא ולתאם ציפיות זוגיות סביב גבולות בהורות, כדי לייצר אחידות מול הילדים.

דרך אחרת לנסח את המסר, אם לנו כהורים לא ברור איפה עובר הגבול אין סיכוי שהוא יהיה ברור לילדים ואז אל לנו להיות מופתעים אם הם לא מיישמים את הגבול.

הילדות שלנו והגבולות שאנחנו מציבים היום

כשאנחנו מדברים על גבולות בהורות, אי אפשר להתעלם מהשאלה:

איזו ילדות אנחנו עצמנו חווינו. החוויה שלנו כילדים משפיעה באופן ישיר על הדרך שבה אנחנו מציבים גבולות כהורים, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לזה.

יש הורים שגדלו בבית עם גבולות מאוד קשוחים: הרבה סמכות, מעט מקום לרגש, לעיתים פחד מטעויות או מענישה, וכשהם הופכים להורים, קורה לא פעם אחד משני דברים: (1) הם הולכים לקיצון השני ומוותרים כמעט לגמרי על גבולות, מתוך אמונה ש״אני לא אהיה כמו ההורים שלי״ או (2) הם מיישמים, לעיתים בלי לשים לב את אותו מודל שהם מכירים, גבולות נוקשים, חד צדדיים, עם מעט גמישות.

מן הצד השני, יש הורים שגדלו בבית בלי גבולות ברורים, בלי מסגרת ברורה, בלי עקביות ולפעמים בלי הובלה הורית. גם שם נוצרת חוויה רגשית: כשהילד הזה הופך להורה הוא עלול או לפחד מגבולות ולהרגיש שהם ״קשים מדי״ או לייצר גבולות נוקשים מאוד וחד צדדיים.

הקצוות אף פעם לא משרתים אותנו

אחד העקרונות החשובים הינו ההבנה שהקצוות, כמעט תמיד, לא טובים, לא היעדר גבולות ולא גבולות קשוחים ונוקשים. היעדר גבולות משאיר את הילד בים פתוח, בלי מצופים וגבולות נוקשים משאירים אותו בבריכה קטנה מדי, בלי מרחב לנשימה.

בשני המקרים, תחושת הביטחון נפגעת.

הורות מודעת מתחילה בהתבוננות פנימית

כדי לייצר גבולות בריאים בהורות, אנחנו נדרשים קודם כל לעצור ולשאול: מה אנחנו מביאים מהבית שבו גדלנו? אילו אמונות על גבולות יש לנו? איפה אנחנו נוטים להיות רכים מדי ואיפה נוקשים מדי?

גבולות טובים לא נולדים מתוך אוטומט הם נבנים מתוך מודעות. מודעות לילדות שלנו, מודעות לזוגיות שלנו ומודעות לערכים שחשוב לנו להשריש בבית שלנו.

הצבה נכונה של גבולות בהורות משפיעה גם על שגרת השינה של הילדים. ראו מאמר בנושא טקס שינה באתר.

מרגישים קושי להציב גבולות בהורות ולאכוף אותם, מוזמנים לדבר אתי.