הורות בזמן מלחמה ואזעקות: איך לתמוך בילדים בתקופת המלחמה עם איראן

אנחנו שוב בתוך מציאות של אזעקות, חוסר ודאות, דריכות שחוזרת שוב ושוב. אצל ילדים ואצלנו, הגוף נכנס למצב הישרדותי וזה כבר כל כך מתיש. חשוב להגיד את זה בקול: עייפות היא תגובה נורמלית לתקופה לא נורמלית. היינו אמורים לחגוג את חג פורים, חג של תחפושות, משלוחי מנות, שמחה והתרגשות. אבל במקום ההכנות לחג, נכנסה אלינו שוב המציאות הביטחונית ואזעקות הכניסו את כולנו לממ״ד.

המטרה שלנו כהורים היא לא לבטל פחד. המטרה היא להיות עבור הילדים עוגן, עוגן רגשי, עוגן התנהגותי ועוגן של שגרה מינימלית שמחזיקה את הבית. במאמר אפרט איך להוות עבורם העוגן כאמור.

הילדים הם ״רנטגנים קטנים״ ואי אפשר לעבוד עליהם

ילדים קולטים את התדר הרגשי שלנו הרבה לפני שהוצאנו מילה מהפה. הם קוראים את טון הדיבור, הנשימה, קצב התנועה, הבעות פנים, שפת הגוף וכמובן את התגובה שלנו. הם בודקים אותנו כדי להבין דבר אחד פשוט: האם העולם בטוח עכשיו?

בדיוק בגלל זה, כשאנחנו אומרים ״הכול בסדר״ אבל הגוף שלנו דרוך והנשימה קצרה, הילד מרגיש את הפער. לפעמים הפער הזה מלחיץ יותר מהאמת, כי הוא מרגיש שמשהו קורה, אבל המבוגר האחראי לא מתווך. כשאנחנו משדרים יותר רוגע, כך הם מרגישים יותר מוגנים. אפילו פעולה פשוטה כמו ללכת לממ״ד בנחת, בלי לחץ מיותר, היא כבר מסר מרגיע.

לכן, עוד לפני שנבחן מה אנחנו אומרים לילד בזמן אזעקה, חשוב שנדע מה אנחנו עושים עם עצמנו. הורה שמצליח לווסת את עצמו, גם אם לא במאה אחוז, נותן לילד תחושת ביטחון אמיתית. אני יודעת שזה ממש לא פשוט, ואנחנו לא חייבים להיות מווסתים רגשית כל הזמן, אבל חשוב שנבין את המשמעות. חשוב שתדעו, בכל גיל של הילד, גם תינוק, הם מרגישים אותנו ולכן אנחנו יכולים ״לעבוד״ על בן הזוג/חברה/הורים אבל על הילד שלנו אנחנו לא יכולים ״לעבוד״, הם באמת מרגישים אותנו, ולכן בפסקה הבאה אפרט את אחד הכלים הכי חשובים לתקופה הזאת.

הכלי החשוב ביותר בארגז הכלים: הוויסות העצמי שלנו ההורים

ברגעי לחץ המוח נכנס למצב הישרדות. לכן הכלי הראשון הוא וויסות גופני קצר שמחזיר שליטה למערכת, כמפורט להלן.

נשימה

כשאנחנו בלחץ הגוף עובר למצב הישרדות, דופק עולה, נשימה מתקצרת והמוח ״מחפש סכנה״. נשימה איטית, ובעיקר נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה, שולחת למוח מסר הפוך: אין סכנה מיידית, אפשר לחזור לוויסות. זה מפעיל את המערכת הפאראסימפתטית, דרך מנגנונים שקשורים גם לעצב הואגוס, כך שהעוררות בגוף יכולה לרדת, הדופק נרגע והתגובה שלנו נהיית שקולה יותר.

התרגיל המומלץ: שאיפה ל־4 שניות, החזקה ל-7 שניות ונשיפה ל־8 שניות, ארבעה סבבים.

פריקה רגשית, לא להישאר עם זה לבד

כשאנחנו נמצאים בעומס רגשי, המוח והגוף עובדים על סטרס גבוה, והמחשבות רצות בלופים. שיחה קצרה עם בן או בת הזוג, חברה או כל אדם שאנחנו מרגישים בנוח לשתף, יכולה לעזור מאוד לפריקה רגשית.

אם שיחה לא אפשרית כרגע, אפשר להשתמש בכלי של כתיבה חופשית של חמש דקות, לכתוב ברצף כל מה שעולה. כתיבה כזו עושה שני דברים חשובים: (1) היא הופכת עומס רגשי לאירוע ״מסודר״ יותר, במקום תחושה מפוזרת שמציפה ו- (2) היא מייצרת בהירות ומשחררת משאבים מנטליים שנתקעו בדאגה. בנוסף, מחקר על כתיבה אקספרסיבית מצביע על כך שכתיבה על חוויות מלחיצות יכולה להפחית מצוקה לאורך זמן ולתרום לרווחה נפשית. בשורה התחתונה, כתיבה היא דרך פשוטה להפוך סערה פנימית למשהו שאפשר להחזיק, ואז גם להיות ההורה שהוא העוגן של הילדים.

רגע קטן של שקט

חמש דקות של שקט בבוקר, מוזיקה מרגיעה, הליכה קצרה, מקלחת והפחתת הרגעים עם המסך. בתקופה הזו כל רגע כזה הוא מילוי מצברים.

חמלה עצמית

מותר לפחד. מותר להיות עייפים. כשאנחנו סלחניים כלפי עצמנו, קל לנו יותר להיות סבלניים כלפי הילדים.

תזכרו, אם היה רגע פחות טוב, תמיד אפשר להתנצל. להגיד: הייתי מוצף/מוצפת, עייף/עייפה, מתוסכל/מתוסכלת וכו׳, לא הייתי צריך/צריכה לצעוק. זהו מודלינג אמיתי וכנה לבקשת סליחה ומשם הילדים לומדים הכי טוב.

תיווך המציאות לילדים: אמת מותאמת גיל

הכלל הוא לא לשקר, לא להציף וכן להסביר בקצרה ובגובה העיניים.

התחילו תמיד בשאלה: מה שמעת? מה הבנת שקורה? מה הכי מפחיד אותך?

לפעמים הילד כבר בנה תסריט מפחיד יותר מהמציאות, ולפני שאנחנו עונים, חשוב להבין מה הוא יודע או שמע. הרבה פעמים נופתע ממה שהילדים קלטו.

אחר כך תנו הסבר תפקודי קצר: האזעקה מודיעה לנו להיכנס למרחב מוגן כדי לשמור עלינו. הממ״ד הוא המקום הכי בטוח בבית.

ולבסוף, תנו מקום לרגש: זה באמת מבהיל כשיש רעש חזק, גם אנחנו לפעמים נבהלים, מותר לפחד ואנחנו כאן איתך.

מה אומרים בזמן אזעקה, לפי גיל

בזמן אזעקה המטרה היא לא שיחה. המטרה היא ויסות.

עד גיל 3

משפט אחד מספיק: יש אזעקה, אנחנו נכנסים לחדר הבטוח ואני איתך.

ואז מגע, חיבוק, קול רגוע, חפץ מעבר, שיר קבוע או משחק (ראו פירוט בהמשך).

גילאי 3 עד 6

אפשר להוסיף עוד משפט קצר: האזעקה אומרת לנו להיכנס למקום המוגן כדי לשמור עלינו.

בגיל הזה הדמיון רץ מהר, לכן עדיף קצר וברור. הימנעו מ״אין מה לפחד״ או ״שטויות״. להיפך, מותר לפחד, אני פה אתך.

גילאי 7 עד 12

הם צריכים גם אמת וגם סדר: יש כללים ששומרים עלינו, אנחנו עושים אותם יחד.

ואז שאלה שמחזירה שליטה: מה הכי מדאיג אותך עכשיו?

חשוב לענות בקצרה, כי כשלא עונים, הדמיון משלים לבד.

בני נוער

פחות הרצאות, יותר נוכחות ושאילת שאלות. בנוסף, חשוב לשים לב לאיזה תוכן הם נחשפים.

עוגנים בחוסר השגרה

בתקופות של חוסר שליטה חיצוני, השגרה היא עוגן. לא שגרה מושלמת אלא שגרה מינימלית.

העוגן הראשון הוא שינה. לכן חשוב לשמור על טקס שינה קבוע, גם אם קצר. מוזמנים לקרוא מאמר על טקס שינה באתר זה.

העוגן השני הוא גבולות. אפשר להגמיש גבולות, גם זמן מסך. זה בסדר גמור, אבל חשוב לקבוע את הגבול החדש מראש ולעשות תיאום ציפיות מול הילדים. חוסר גבולות מוחלט מגביר כאוס, גם אם הוא נותן שקט זמני.

גמישות היא לא ויתור על הובלה אלא התאמה למציאות הנוכחית.

בממ״ד עוברים מפסיביות לאקטיביות

חרדה היא מצב של חוסר אונים. הדרך המהירה ביותר להוריד חרדה היא לעבור לפעולה.

תתנו תפקידים. אחראי פנס, אחראית מים, אחראי בובה וכו׳. תפקיד נותן תחושת ערך ומסוגלות.

שלבו וויסות דרך משחק. לא צריך משהו גדול או מתוחכם, דווקא הדברים הקטנים יכולים מאוד לעזור. למשל: בועות סבון (נשיפה איטית מפעילה את הסרעפת, מגייסת את עצב הואגוס, מאטה דופק ומאותתת למוח שהאירוע הסתיים), נשיפה על צמר גפן, ללוש פלסטלינה (תנועות חוזרות והפעלת שרירי הידיים יוצרות עיבוד חושי עמוק. זה מפחית עוררות סימפתטית, מוריד אדרנלין ומחזיר תחושת השליטה).

וכמובן מגע, אין כמו מגע במצבי לחץ. חיבוק ארוך, יד על גב, ישיבה קרובה. לפעמים זה הכלי הכי יעיל שיש.

הילדים מרגישים שהם רק משחקים, אבל הגוף שלהם פורק דריכות. במציאות שאין לנו שליטה עליה ,יש לנו שליטה על האופן שבו הגוף מגיב בתוכה. תכניסו ויסות דרך חיבור, דרך צחוק, דרך מגע ותנועה.

עידוד

עידוד הוא לא מחמאה. הוא מסר של יכולת והשתייכות, במיוחד בתקופה שבה הילדים מרגישים קטנים מול המציאות.

אפשר להגיד: ראיתי שהתארגנת מהר, זה עזר לכולנו, פחדת והצלחת להתגבר, תודה שהקשבת להנחיות, אפשר לסמוך עליך.

המסר הוא: אתה מסוגל, וגם כשקשה, אתה לא לבד. כל כך חשוב דווקא בתקופה הזאת לבנות את תחושת המסוגלות על הדברים הקטנים.

סיכום

זכרו, הילדים הם ״רנטגנים קטנים״. הם מסתכלים עלינו כדי להבין איך להגיב. ולכן לפני הכול, אנחנו דואגים גם לעצמנו. נשימה אחת ארוכה, רגע של שקט, כתיבה קצרה שמוציאה עומס מהראש, אלו לא מותרות, אלו החבלים שמחזיקים את העוגן.

כשאנחנו מתווכים אמת מותאמת גיל, נותנים מקום לרגש, עוברים לעשייה קטנה שמחזירה שליטה ומפחיתים חשיפה לחדשות, אנחנו נותנים מענה מיטבי לילדים שלנו.

אם היום השתבש, אם פורים נראה אחרת ממה שדמיינתם, זה לא אומר שנכשלתם. זה אומר שאתם בתוך מציאות מורכבת. וגם בתוך מציאות כזו, עצם הנוכחות שלכם, יציבה מספיק, קרובה מספיק, היא מה שהילדים צריכים הכי הרבה.

אם אתם מרגישים שהתקופה הזו מציפה את הבית, שהתגובות בבית נהיו קיצוניות, או שאתם פשוט צריכים יד שמחזיקה אתכם, אני כאן לכל שאלה ❤️